סערה פרצה היום בכנסת עם ניסיון משמר הכנסת למנוע ממשפחות שכולות ומשפחות חטופים להגיע ליציע האורחים בזמן דיון על ועדת חקירה ממלכתית על אירועי השבעה באוקטובר.
הדרישה הציבורית לועדה זו עולה בפרט בעקבות פרסום התחקירים של צה"ל – שהעידו מעל לכל ספק סביר כי צה"ל שאמור היה להגן על תושבי הדרום התרשל ונכשל.
ח"כ חילי טרופר הקריא בדיון את מכתבו של ירדן ביבס שיושב שבעה על אשתו שירי וילדיו כפיר ואריאל שהובאו למנוחות ביום רביעי.
"אדוני ראש הממשלה, שמי ירדן ביבס, ובזמן שמקריאים בפניך את הנאום שלי, אני יושב שבעה על אשתי שירי וילדיי כפיר ואריאל. ילדים תמימים וטהורים שנחטפו מביתם ונרצחו בשבי. היה אפשר וצריך היה להציל אותם.
המחבלים הארורים כבשו את ניר עוז בכפכפים, משפחתי ואני נחטפנו באכזריות בלתי נתפסת מביתנו לעזה. באותו בוקר ארור, המדינה לא היתה בניר עוז. היו רק גיבורים מקומיים – חברי כיתות כוננות ולוחמים אמיצים, שעשו כל שביכולתם ואף שילמו בחייהם.
והיום, 514 ימים אחרי – שבתי מעזה למציאות בלתי נתפסת בה נאלצתי לקבור את כל המשפחה שלי ביום אחד. אני לא מאחל לאף אחד את הסיוט הנורא הזה.
ולמרות הכאב הנורא, אני מבקש ממך ברגע הזה לעצור. עוד לא הגיע שלב הנקמה.
בשלב הזה אנחנו מחוייבים להחזיר באופן מיידי את האחים שלנו, ביניהם גם החבר הכי טוב שלי דוד קוניו ואחיו אריאל. דוד החבר שלי מכיתה א', השכן מהקיבוץ, שנמק במנהרות החמאס. אני יודע שכבר לא אזכה לחבק את ילדיי ואשתי. אבל אמה ויולי – בנותיו של דוד, שנחטפו בעצמן לעזה כשהיו בנות 3 בלבד, מחכות לחבק אותו. לשרון אשתו מגיע לחבק אותו.
אחרי שנחזיר את דוד וכל החטופים, אני אהיה הראשון לתמוך בכל פעולה שלך למיטוט החמאס. כתושב ניר עוז, אני יודע שאנחנו נהיה מוכרחים להכריע את החמאס כי אחרת לא יהיה לנו ביטחון, אבל אנחנו חייבים תמיד לשמור על קדושת החיים, כבוד המת ולא להשאיר אף אחד מאחור, אחרת הפסדנו את מי שאנחנו.
אדוני ראש הממשלה, עברו כבר 514 ימים ולילות ואתה וממשלתך עדיין לא לקחתם אחריות. הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית היא דרישה שעם ישראל מאוחד סביבה – 83% מאזרחי ישראל דורשים זאת, יחד עם 1,500 משפחות מועצת אוקטובר ואני ביניהם. מטרתה אינה רדיפה אישית, אלא הפקת לקחים כדי למנוע את האסון הבא.
אני קורא לך אדוני ראש הממשלה – תאחד את עם ישראל, תן מרגוע לנפשנו, קיים את רצון העם והמשפחות. תודיע עוד היום על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחזק את ביטחון ישראל, תמנע אסון נוסף, ותתן לי ולכל עם ישראל תשובות.
איך קרה שכפיר בן התשעה חודשים, ואריאל בן הארבע נחטפו ונרצחו יחד עם אמא שירי באכזריות בלתי נתפסת? איך הגענו למצב שבשעות הארוכות בממ"ד איש לא הגיע להציל אותנו?
אני כל הזמן חושב ומצטער על כך שלא שמרתי על אשתי וילדיי טוב יותר. זה אוכל אותי מבפנים. והיה לי רק אקדח ואני אזרח פשוט בקיבוץ שקט. האם אתם חושבים על זה? האם גם אתם מתקשים להעביר יום ולילה בלי תחושת אחריות כבדה על מה שאירע? האם אתם מסוגלים להגיד זאת בקול ובמילים ברורות? כל כך הרבה אזרחים מבקשים סליחה. כל כך מעט פוליטיקאים מבקשים סליחה. כל כך הרבה אזרחים ולוחמים לוקחים אחריות. כל כך מעט חברי ממשלה לוקחים אחריות.
עופרי אחותי אמרה בהלוויה משפט שאני מאוד מתחבר אליו: "סליחה משמעותה קבלת אחריות ומחויבות לנהוג אחרת, ללמוד מטעויות. אין משמעות לסליחה לפני שהמחדלים יחקרו, וכל בעלי התפקידים ישאו באחריות. האסון שלנו כעם ושלנו כמשפחה לא היה צריך לקרות, ואסור, אסור שיקרה שוב."
אין לי שום ענין לסגור חשבון על העבר, אני מנסה לאסוף כוחות ולהביט קדימה. אני מבקש שכולנו נפעל ככל יכולתנו כדי שיהיה כאן טוב יותר, מלוכד יותר וחזק יותר. מחלון הרכב שהוביל אותנו במסע ההלוויה ראיתי את עם ישראל, ראיתי מדינה שבורה – דתיים, חילוניים וחרדים, שעומדים ביחד עם דגלים ודמעות. הרגשתי שהם באמת היו איתי. לא הכרתי אותם אבל הרגשתי שהם אחי ואחיותי.
מה אתם בהנהגה עושים כדי לשמור על הביחד הזה? האם אתם קמים כל בוקר כדי לפלג או כדי לחזק אותנו קצת יותר מבפנים? בעיני זה תפקיד לא פחות חשוב שלכם מאשר לשלוח מטוסים לחסל אויבים. זה הכוח שלנו. זו הרוח שלנו.
לסיום, אני פונה אליך אדוני ראש הממשלה, טרם נכנסתי לביתי בניר עוז ואיני יודע מה מצפה לי בפנים. אני מבקש ממך להגיע יחד איתי, להצטרף אליי לפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר. אני מבקש שנעשה את זה יחד.
אם לא נסתכל לאסון בעיניים, לא נוכל להשתקם".
